משברי חיים

קצת עלי,
אני יליד שנת 1952 ומזה שנים רבות מתגורר בקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי.

מנעוריי עניין אותי החיבור בין הגוף לנפש. חיי התחלקו בין לימוד הפסיכולוגיה האנושית לבין הצורך להתפרנס. בניתי בתי עץ בשוודיה וניקיתי ארובות בירושלים וכיום אני מלמד ומייעץ בנושאי בטיחות במפעלים ומכללות. למדתי מדיטציות ושיטות טיפול נפש וכיום אני מעביר סדנאות נשימה ומשוחח עם זקנים ואנשים שחוו התקפי לב על חייהם ומכאוביהם.

הסקרנות בהתייחסות למוות מלווה אותי מגיל צעיר, ולכן לא פלא שבשנים האחרונות חוויתי שני אירועי לב חמורים שגררו עימם מוות קליני. באופן מופלא החלמתי מאירועים אלו ללא נזק ואני מברך על ההתנסויות המיוחדות האלו שפתחו עבורי צוהר ייחודי להשלכות של חווית המוות. בבית החולים קבלתי הסבר מה מותר לאכול והמלצות להליכה, אבל אף מילה על השפעת הטראומה הפסיכולוגית. שבועיים לאחר שיצאתי מבית החולים חזרתי (בטיפשותי) לעבודה אינטנסיבית, הליכות בוקר וסדנאות ריקוד. הלב הפגום לא עמד במאמץ. הגוף הבין, אבל השכל סירב לקבל שחיי השתנו מקצה לקצה. רק אחרי הפעם השלישית שהגעתי למיון נפל האסימון: "אני חולה לב".

הידיעה שאני עלול למות בכל רגע תפסה אותי לא מוכן, תקופת החרדות החלה. שוב ושוב הגעתי לבית החולים שנתפס כמקום בטוח ומרגיע. הסימנים הגופניים בזמן התקף חרדה היו בדיוק כמו לפני התקף הלב, הבנתי כי אני זקוק למנגנון שירגיע את הפחדים ויבחין בין חרדה נפשית למצב קליני מסוכן. שנתיים של טיפולים בשיטות שונות חלפו לפני שהבנתי כי התקף הלב ניפץ את הרגשת הביטחון שיש לי שליטה על חיי. שטיח היציבות מתחת לרגליי התנפץ.  גם בזיקנה וגם באירוע לבבי אנו נעמדים מול האפשרות שחיינו עלולים להסתיים. התגובה הטבעית היא הדחקת היותנו זקנים והתכחשות להיותנו חולי לב.

בשיחות עם חולי לב אנו מחפשים דרך להשקטת החרדות ולאפשר חיים רגועים ותקינים יותר. הכרה בזיקנה וקבלתה כחלק בלתי נפרד מהחיים הוא הבסיס לשיחות עם הקשישים. מסע הזיקנה הוא אתגר עצום, מצד אחד מבט על חיי, מה עשיתי, מה אהבת וממה התאכזבתי, ומצד שני הליך פרידה מכל היקר לי.