משברי חיים

פעם שמעתי כי ההודים מחלקים את תקופות החיים כך: עד גיל עשרים האדם לומד ומכין עצמו לקראת החיים. מעשרים עד ארבעים הוא מקים משפחה ועובד על מנת לפרנסה. בין גיל ארבעים לששים וחמש הוא מקדיש את פועלו למען הציבור והקהילה. מגיל ששים וחמש הוא מכין עצמו לזיקנה. הזיקנה אצלנו מתאפיינת

לרובנו הזיקנה היא דרך ללא מוצא. תמיד בסוף תהליך הזיקנה מגיע המוות שמסמל עבורנו את סיום חיינו.המוות מפחיד ומעציב ולא נתפס על ידי המחשבה שהיא הכלי העיקרי בה אני בוחן, מנתח ומבין את החיים.

אצל אימי התחיל הדיכאון כארבע שנים לפני מותה.

בשיחות עם הזקנים אנחנו מעלים זיכרונות של דברים יפים שקרו (גם על הדברים הכואבים אנו מדברים, אבל על זה בפוסט אחר). הוא סיפר על הגעגוע לנסיעות לחו"ל ועל הצער שכעת כבר אינו יכול לנסוע.  בקשתי לשמוע על חוויה שזכורה לו מאחת הנסיעות. הוא סיפר על טיול לאירלנד כאשר באחד הבקרים

אין מועד קבוע לתחילת הזיקנה, אך ניתן לבחון זאת בעזרת כמה קריטריונים. הגיל הממסדי – הראשון שקבע גיל לזיקנה היה קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק שבשנת 1890 קבע כי לכל אדם המגיע לגיל 70 רשאי להפסיק את עבודתו ולקבל פנסיה מהמדינה. בנוסף החליט הקנצלר על חינוך חובה וביטוח בריאות חינם.

נרצה או לא נרצה, הזיקנה היא תהליך ארוך של פרידה
אנו נפרדים ממי שהיינו
נפרדים ממה שעשינו
נפרדים מהדברים שכבר לא נעשה
נפרדים מהמקומות בהם היינו
נפרדים מהחברים שהיו לנו
נפרדים מהחלומות והתקוות
נפרדים מהעצמי שלי כפי שהכרתי אותו