בשיחות עם הזקנים אנחנו מעלים זיכרונות של דברים יפים שקרו (גם על הדברים הכואבים אנו מדברים, אבל על זה בפוסט אחר).
הוא סיפר על הגעגוע לנסיעות לחו"ל ועל הצער שכעת כבר אינו יכול לנסוע. בקשתי לשמוע על חוויה שזכורה לו מאחת הנסיעות. הוא סיפר על טיול לאירלנד כאשר באחד הבקרים עברו ליד שער של חווה שבפתחו חיכו שלושה כדי חלב גדולים למשאית של "תנובה" שתביא אותם למחלבה האזורית. "בדיוק כמו שנהגתי את המשאית הקטנה עם החלב של הקיבוץ לפני 60 שנים" הוא אמר. שאלתי מה ריגש אותו במראה של שלושת כדי החלב.
דמעות נקוו בעיניו והוא תיאר את הקנאה בחוואי האירלנדי שדור אחרי דור ממשיכים לעבד את אדמתם והאכזבה מילדי הקיבוץ שבחרו שלא להמשיך את דרכי המייסדים ואת השדות מעבדים תאילנדים שבקרוב יחזרו למולדתם. דיברנו על האכזבה שהוא נושא בקרבו כבר שנים רבות מהקיבוץ, מהילדים, מהחלום של תנועת הנוער סוציאליזם ולאחוות עמים שהתנפץ באכזריות בפרצופו. כל יום אני משחזר את כשלון חיי, הוא אמר.
לא סתרתי את דבריו ולא ניסיתי למצוא משהו חיובי ברגש האכזבה, אני מכיר אותה, הייתי שם בעצמי. בשיחה שהתפתחה נתנו מקום לרגש ההחמצה והכשלון שליוו אותו כל כך הרבה שנים. ואז, באורח פלאי בצבץ משהו חדש, חיובי יותר, ראינו שכל חייו הוקדשו למטרות נעלות, מטרות מנוגדות לאופי האנושי של האדם, ראינו שהוא השתייך לדור נפילים שהיה בטוח שבעזרת עקרונות מוסכמים ומרות תנועתית יש ביכולותיו להכניע את המהות האנושית מזה אלפי שנים. ראינו שהיה לו חלום, שהוא חי את החלום.
שאלתי אותו אילו חיים היה מעדיף, להקדיש את חייו לממש חלום או לחיות ללא חלום ותקוה? חיוך עלה על שפתיו "אני שמח שחייתי את החלום שלי"
