פעם שמעתי כי ההודים מחלקים את תקופות החיים כך: עד גיל עשרים האדם לומד ומכין עצמו לקראת החיים. מעשרים עד ארבעים הוא מקים משפחה ועובד על מנת לפרנסה. בין גיל ארבעים לששים וחמש הוא מקדיש את פועלו למען הציבור והקהילה. מגיל ששים וחמש הוא מכין עצמו לזיקנה. הזיקנה אצלנו מתאפיינת בזמן פנוי להנאות הגוף והנפש. אבל, האם ניתן למצוא בזיקנה גם דברים ערכיים שרצוי ללמוד.
לכל תקופה בחיינו ישנה מסגרת ממנה אנו למדים את המצופה מאיתנו.הורינו, מתוקף תפקידם מלווים אותנו עד מותם, אך מכיוון משימת לימוד ההכנה לחיים מורכבת ומקיפה תחומים רבים אנו נעזרים במדריכים נוספים. המטפלות של גן הילדים, מערכת החינוך על כל אגפיה, המדריכים בתנועות הנוער והמפקדים בצבא, המרצים באוניברסיטה, החונכים במקום העבודה והקורסים והסדנאות בהם אנו משתתפים. לכל שלב מוגדרות מטרות ובהתאם להן תכנית לימוד וקריטריונים להצלחה או כישלון.
רק הזיקנה נשארה ללא הדרכה. בשביל הדרכה נכונה יש לקבוע מטרות וגבולות הצלחה או כישלון,כפי שנעשה כל חיינו. אבל מי באמת מעז להגדיר את מטרת הזיקנה? אין ריק בעולם ולכן כתוצאה מחוסר הדרכה תואמת את המציאות נקבעות מטרות כגון : "להזדקן בכבוד", "לפנות זמן לנכדים", "לנסוע לחו"ל", "לפגוש חברים" ועוד.
הקושי במטרות הללו שהן מבוססות על אי הזדקנות שהיא ניגוד להזדקנות שהיא מצבי האמיתי. באי הזדקנות המבוססת על הפרסומות של "בית מוגן בכפר". נשאר תמיד במצב בריאותי טוב, יהיה לנו מספיק כסף לממש את חלומותינו, היחסים עם הילדים ונכדים תקינים וטובים ואנו נחייה באושר ועושר עד קץ ימינו. מתוך הנחה "שאין מה לעשות" אנו מעבירים את השלב האחרון של חיינו בשקר והכחשה להזדקנותנו, לטובתנו ולטובת ילדינו אנו מדחיקים את מצבנו הבריאותי המדרדר, הבעיות הכספיות והיחסים הבעייתיים ומתנהגים כאילו "הכל כרגיל". ו"לנצח נשאר צעירים ויפים".
את המסר השקרי הזה אנו מנחילים לדור הבא והוא בתורו יעניק אותו לדור שלאחריו. בהעדר מדריכים ומורים מוסמכים ניתן ללמוד מהזיקנה עצמה שאוגרת בתוכה את כל הידע של אלו שהזדקנו לפנינו. הדרך לשמוע את שפת הזיקנה היא להפחית את האנרגיה הרבה המושקעת בהעמדת פנים והתחמקות ואז, אולי, נוכל ללמוד את שפת התבונה האוניברסלית והפרטית של הזיקנה.
