המחשבה (שהיא אני) התרגלה לשרת ולפעול בתיאום עם הצורך לשרוד. הישרדות היא הצורך הבסיסי של כל אדם. אנו מחויבים לצורך לחיות ולכן גם לצורך לשרוד. ההישרדות מבוססת על עשייה. והעשייה היא ההיפך המוחלט מהמוות שמסמל סיום טוטאלי של העולם הפיזי והמעשי בו אני חי. לכן, אני יכול לדבר על המוות, אני יכול לחשוב על המוות אבל איני יכול להרגיש את המוות.
מצב הפרדוכסלי..
מהרגע בו נולדתי תואם מצבי הגופני להתפתחותי הנפשית והשכלית במטרה לפעול למען שמירה על הישרדותי.
כתינוק – תפקידי להתפתח פיזית ולהיות בריא למען הכנתי לשלב הבא.
כנער – אני לומד ומתנסה בעולם המעשי ומכין עצמי לקראת החיים.
כבוגר – אני מקים משפחה על מנת להמשיך את הישרדותי בעולם
כזקן – ???
נתקעתי, איך ולמה אכין עצמי שאני יודע כי השלב הבא הוא מותי המתקרב שאותו אין לי את היכולת להבין ובוודאי שלא להתכונן אליו מכיוון שהוא נוגד את החיים. אבל אולי אין זה בדיוק כך, אולי ההרגל לחשוב על החיים רק במובן ההישרדותי מונע ממני לחוש ולהרגיש אחרת. כאשר אני נולד קיים בי מטען גנטי של כל הדורות שחיו לפני, כבר בזמן ההיריון נוצרות ביציות בעלות מטען גנטי של האם וקודמותיה אצל העוברית. לא מדובר רק בגנטיקה פיזית אלא גם בכל המטען הרוחני מחשבתי שהתבסס אצל האדם עד כה.
תופעת המוות אינה חדשה, היא מלווה את כל החי כולל האדם על פני כדור הארץ, כלומר הידיעה הרגשית כי אני צפוי למות וכי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים קיימת אצלי מיד עם לידתי. אבל, הצורך בהישרדות קיומית משכיח זאת ממני וגורם לכך שהגוף מתחיל לאותת על הצורך הטבעי שלו למות אני מופתע ומתכחש לו ומנסה להמשיך את חיי כפי שחייתי כל הזמן.
בזיקנה מדבר הגוף כפי שדיבר בנעוריי, רק שהפעם איני מקשיב לו. "דיבור" של הגוף אינו תואם את רצוני להמשיך לחיות ולכן אני מתעלם ממנו. זקנתי ומותי המתקרב מאפשרים לי לעשות משהו שלא עשיתי כל חיי ולהתחבר לאותו יידע קדום ונשכח המלווה את האנושות מתחילתה. חידוש הקשר עם העבר האנושי עשוי להביא אותי להפסיק את ההתכחשות למצבי ולחיות חיים נכונים יותר.
המוות הוא תופעה טבעית נפוצה מאד בקרב בני האדם, למרות זאת נדירים האנשים המתייחסים למותם המתקרב באהדה והבנה. אם נוכל להצטרף לאותם חכמי השבט שלומדים את זיקנתם נביא מסר חיובי והשראה לילדינו ונכדינו
