אין מועד קבוע לתחילת הזיקנה, אך ניתן לבחון זאת בעזרת כמה קריטריונים.
הגיל הממסדי – הראשון שקבע גיל לזיקנה היה קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק שבשנת 1890 קבע כי לכל אדם המגיע לגיל 70 רשאי להפסיק את עבודתו ולקבל פנסיה מהמדינה. בנוסף החליט הקנצלר על חינוך חובה וביטוח בריאות חינם. הממסד בכל העולם אימץ את החלטות ביסמרק וכיום נקבע גיל קבלת קצבת זיקנה בישראל ל-62 עבור נשים ו-67 לגברים.
הגיל הביולוגי – הביולוגיה של ההזדקנות מתאפיינת בירידה ביכולות הגופניות והשכליות, עייפות גדולה יותר, חוסר אנרגיה, שכחה וחוסר ריכוז, חולי מתמשך ועוד. גיל הירידה ביכולות השכליות והגופניות שונה מאדם לאדם, זה עלול לקרות בגיל 50 כמו בגיל 90.
הגיל הנפשי – הגדרה זו מסכמת את תפיסת האדם את עצמו כזקן או צעיר. יש כאלו שלמרות המגבלות הפיזיות חושבים ומתנהגים כצעירים וישנם אחרים שבעקבות הגעתם לגיל מסוים או שינוי מצב בחייהם (הפסקת העבודה, קבלת כרטיס אזרח ותיק) מאמצים התנהגות של זקנים.
הגיל הסביבתי – החברה מקטלגת את היחיד לפי יכולתו ותרומתו למלא את צרכיה: לימודים, צבא, השכלה, תעסוקה. בהתאם לכך מתחילה הזיקנה כאשר האדם מקבל יותר ממה שהוא תורם והופך להיות מעמסה.
הגיל המשפחתי – בעבר, כאשר משפחות חיו כקהילה, היו לזקני השבט תפקידים חשובים שנצברו במשך השנים. ריפוי מחלות מקומיות, הדרכה בשיטות מתוחכמות לצייד וחקלאות, השגחה וחינוך הנכדים שהוריהם היו בשדות. כל זה שייך לעבר הרחוק. כיום, ההורים והילדים חיים בנפרד.
תוצאה מתבקשת של המרחק הפיזי היא התמוססת תחושת האחריות על חיי ההורים. ההכרה "מכריחה" את הילדים לצאת מאזור הנוחות ולקבל אחריות על הוריהם. אך באופן טבעי, בגלל המרחק, המחויבות למשפחתם וענייני פרנסה. הילדים ידחיקו ויתעלמו מזיקנתם של ההורים. הגדרתם כזקנים ע"י המשפחה הקרובה תדחה עד לרגע שלא ניתן יהיה כבר להתעלם מ"הבעיה" שנוצרה.
מה ניתן לעשות על מנת להטיב את מצבנו כזקנים?
החלוקה לעיל מאפשרת לנו לבדוק ולהבין את מקומנו ולפעול בנפרד מול כל חלק וחלק. הזיקנה כבר איננה משהו גדול ומאיים שאין לנו שליטה עליו אלא הצטברות של תופעות שעל חלקן אנו יכולים לשלוט יותר ועל חלקן פחות.
וכך אנו לומדים לשנות את מה שאנו מסוגלים לשנות ולחיות בשלום עם מה שאיננו יכולים לשנות.