דיכאון בזיקנה

בתקופה בה המטפלת הסיעודית עברה לגור בדירתה. הדכאון הטריד אותנו, רצינו בחזרה את אמנו התוססת, המצחיקה והאכפתית, זו שהיה לה משהו לומר על כל דבר ועל כל אחד. הזמנו רופא גריאטרי שרשם לה כדורים משמחים והיא אכן לקחה אותם לזמן קצר. במשך שנתיים ניסתה אמנו להתחמק מהדיכאון ואחר כך נכנעה. הדכאון הפך לניתוק מהחיים, אמנו שאירחה פוליטיקאים בביתה, שהמדינה הייתה כה חשובה עבורה, ששמחה להגיע לביקורים אצל חברות איבדה עניין. פעם שאלתי אותה האם לא מעניין אותה מה קורה עם הנכדים שלה? בפשטות היא ענתה "לא". שהראיתי סרטונים שלהם היא הייתה אדישה.

כיום, שאני עצמי עסוק במוות המחכה בסוף חיי אני יכול להבין אותה, מה שאנחנו מכנים דכאון הוא תהליך הגיוני של פרידה מהחיים בסביבה שאינה משתפת פעולה ואינה תומכת. בספר החיים והמתים הטיביטי מתואר המוות כתהליך של פרידה מארבעת היסודות עליהם מושתתים החיים: האדמה, האש, המים והאוויר. לאט, לאט, כל אחד ואחת בקצב שלו אנו נפרדים מהחיים שחיינו עד כה. אצל הטיבטים הקדמונים המוות היה חלק בלתי נפרד מהחיים, הם ידעו שהוא יכול להגיע בכל רגע ולכן נאחזו פחות ברכוש, בעשייה ובדעות על העולם.

אם נשאל את האדם המערבי מי הוא? נקבל תשובות הקשורות בדימוי שלו את עצמו. מצבו המשפחתי, מה עשה בחיים, לאיזו מפלגה הוא שייך או לאיזו דת, וכדומה.

מה קורה בהזדקנות?
אדם בריא בנפשו ומחובר לגופו מבין, כי גופו מאותת על סוף חייו. הוא מתחיל להפנים כי יהיה עליו להיפרד מחבריו, מבני משפחתו, מהדעות שאסף, מהאדם שהיה, זה מעציב אותו. להבדיל מהטיבטים הקדמונים אצלנו המוות אינו טבעי ואינו חלק מהחיים, אנו רוצים שאמנו תשאר אימנו לנצח. חגגנו יום הולדת 90 ושמנו על ראשה זר, ואיחלנו לה "עד 120". נתנו לה כדורים שתהיה שמחה, התחננו שתאכל כי "היא צריכה להיות בריאה", סיפרנו לה בדיחות ועשינו את כל הדברים הנכונים על מנת שתחליט שהיא ממשיכה להיות איתנו. בבורותנו לא כיבדנו את המוות המתקרב של אימנו, היה לנו קשה לקבל את סיום חייה. גם אימנו וגם אנחנו לא למדנו להיפרד. הדחקנו  והתכחשנו למציאות.

כיום, לאחר שהתעמקתי בנושא אני מבין את הנזק הנגרם לכולנו אבל בעיקר לאהובינו. באפיזודה האחרונה של חייהם הם אינו מובנים, נטע זר, מאכזבים אותנו בכך שהם נכשלים ומתים. מילדותנו, כל אדם זקוק להשתייך, בחיינו אנו מחפשים קירבה , הבנה, הזדהות, אמפטיה, חיבה מהאנשים סביבנו.

אדם המתקרב לסיום חייו אינו מובן, רגע לפני הורדת המסך הוא חש בדידות ואכזבה, הוא נפרד מהחיים לבדו ומבלי תחושה הקירבה וההבנה שמגיעה לו.אולי תנודו בראשכם ותגידו "היינו מסביב למיטתו ברגע מותו". זה נכון, אבל לא מספיק. את התהליך הארוך והכואב של הזיקנה הוא עבר לבדו.

לכל איש יש שם כתבה זלדה, לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו ונתן לו מותו. למדנו לחיות ולא למדנו למות, יכול להיות כי אם היינו לומדים ומלמדים כיצד להיפרד מהחיים תהליך הזיקנה היה הרמוני יותר, אך כל עוד אין זה כך דיכאון היינו תגובה טבעית והגיונית למותי המתקרב. אם היינו, כחברה וכיחידים, לומדים להתכונן למותם של יקירנו היה לנו את היכולת לשנות את הדיכאון לתגובה רגשית טבעית של עצב ויגון. רגש מתחלף כל הזמן, רגע אחד אני עצוב רגע לאחר מכן אני שמח, דכאון קליני הוא מערבולת עוצמתית שקשה להיחלץ ממנה.