איני מכיר התרחשות דרמטית כמו אירוע לבבי. בין אם מדובר דום לב או צנתור פשוט. הבסיס עליו עמדנו בבטחה כל חיינו מתרסק. לפתע אנו מבינים כי הלב שלנו, האבר שבלעדיו אין חיים, דווקא הוא אינו בריא ובכל רגע ללא התראה מוקדמת יכול להפסיק לפעול ולהביא למותנו. זה מפחיד ברמות לא מוכרות. הגרוע ביותר הוא חוסר האונים מול העתיד. להבדיל מכל מחלה אחרת שניתן לנבא את התפתחותה, הסיבות לאירוע לבבי אינן ידועות בוודאות ולכן קשה להתכונן ולמנוע את האירוע הבא.
אני למשל, איני אוכל בשר, עושה מדיטציות, לא מתרגש יותר מדי, מתאמן בספורט ובתוך חמש שנים חוויתי שני אירועים קשים שכללו מוות קליני והחייאה.
מרגע שיצאנו לחיים הבוגרים אנו רגילים לתכנן ולשלוט בחיינו בעזרת האמצעים המוכרים לנו. אחד מהם היא הידיעה כי גופי ימשיך לשרת אותי כל זמן שאחפוץ בכך. והנה מסתבר כי לגוף תוכניות אחרות שאינן כוללות אותי.
ההבנה כי אין לנו באמת שליטה על חיינו ובכל רגע אנו עלולים למות היא רעידת אדמה נפשית ברמה שש בסולם של שבע דרגות. אני אוהב לתאר את המילה משבר כך: מ-שבר. משבר מסמל משהו שהיה שלם וכעת הוא שבור. ואילו האות 'מ' שנמצאת באמצע בין כל האותיות מסמלת את היכולת לעלות ולצמוח מהמשבר או לרדת מטה ולחוות דיכאון, ייאוש, פחד וחרדות. הבחירה וההחלטה האם לצמוח או לשקוע היא שלנו.
אני מינפתי את שני אירועי הלב שעברתי לשם שינוי חיובי בתפיסתי את החיים, זה לא היה פשוט, זה לקח זמן, ואני עדין בתוך התהליך (מקווה לקדמו לפני שיגיע האירוע השלישי) של הבנת המשמעות כי חיי ניתנו לי במתנה וחיפוש הדרך הנכונה לחוות אותם.
בעקבות האירוע הראשון חקרתי ובדקתי את הצורך בשליטה ומה קורה כאשר היא נלקחת ממני. לא רק במה שקשור ללב אלא בכל היבט בחיי. לאחר שהחליט מי שהחליט כי למדתי די ועלי לעלות כיתה הגיע האירוע השני שבעקבותיו אני לומד כיצד למות בצורה נכונה. אני מעז להסתכל על חיי כמשהו שיסתיים. אירועי הלב הדרמטיים שחוויתי אפשרו מבט שונה על חיי. ואם יכולתי אני, לאחר שני אירועי לב קשים לצאת מההשפעה הדיכאונית של החרדות והפחדים שהם מנת חלקם של חולי לב גם אתם יכולים לעשות זאת.
