כל אירוע לב הוא טראומתי ברמות שלא הכרנו קודם. פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת מתערערת תחושת הקיום שלי, וחיי שהיו עד כה מובנים מעליהם וטבעיים מזדעזעים מהיסוד. אדם בריא אינו יכול לדמיין את שלל החרדות שמציפות את חולה הלב. אפשר לחלק את החרדות לשני מישורים
הראשון הוא דאגה מוצדקת לאירוע נוסף שיש להתכונן אליו. בתוך חמש שנים יחוו למעלה משליש מאיתנו אירוע לבבי חוזר שעוצמתו לא ידועה. התייחסות בוגרת למניעת אירוע נוסף מחייבת:, הפסקת עישון, עשיית ספורט, הפחתת לחצים, אוכל בריא וכדומה. אבל, גם אם מבחינה בריאותית נעשה את הכי טוב אנו עדין חשופים לאירוע נוסף. וכאן נכנסת לתמונה החרדה שלא ניתן להימנע ממנה. החרדה קשה לטיפול מכיוון שהיא מתבססת גם על העבר וגם על העתיד.
להבדיל מהמחשבה שיכולה להדחיק את הטראומה, הגוף זוכר הכל ולא ניתן לעבוד עליו. את הפניקה עם תחילת האירוע, את ההלם מהמוות הקליני, את הקפיאה והפחד על שולחן הניתוחים, את מכות החשמל, ואת ההתעוררות הראשונה בחדר טיפול נמרץ. המעבר המהיר מאדם בריא למצב מסכן חיים משפיע על כל אדם באופן שונה, אבל אין אחד שפטור מכך.
בטבע, חיה השרויה במצב מסכן חיים קופאת על מקומה ולאחר שהסכנה חולפת מרעידה את כל גופה. הרעד משחרר את אברי הגוף שקפאו. בסדנאות שאנו מעבירים אנו רואים תהליך דומה כאשר זיכרון עברי משתחרר מהגוף. באירוע לב קורה בדיוק ההיפך. על מנת להאט את זרימת הדם מורידים בבית החולים את חום הגוף וכך "מקפיאים" גם את זיכרון הטראומה בגוף.
הזיכרון הטראומתי אינו מקושר רק ללב, הוא כולל פיסות אינפורמציה נוספות כמו: היכן ומתי זה קרה, תגובת האנשים שהיו סביבי, הפעילות שעשיתי, מצבי הגופני והמחשבות והרגשות שחלפו בי לפני ובעת האירוע. אצלי למשל זה קרה בערב חג, מאז כל יום שישי בערב אני חייב להדליק את כל האורות בבית ולצפות בסדרת מתח שתמוסס את החרדה. והיא גם עולה כאשר אני נשאר לבד בבית.
החרדה היא מחשבה מפחידה על מה שיקרה שמתבססת על מה שהיה. להבדיל מהדאגה לבריאותי שרלוונטית לכאן ועכשיו החרדה היא מחשבה שאינה קשורה למצב האמיתי אלא על הזיכרון שאני נושא בתוכי.החרדה פועלת נגדי כאשר היא מייצרת סימפטומטיים גופניים המדמים התקף לב. תחושות טבעיות, כמו גלי חום, הזעה, עייפות או קוצר נשימה רגעי מתפרשות כסכנה מיידית המחייבת פינוי לבית החולים.
ישנו קושי עצום להבחין בין פעילות פיזיולוגית המתרחשת בעקבות גל חרדה לבין התקף לב אמיתי. וכיוון שאיננו רוצים לקחת סיכון אנחנו מגיעים לא פעם לחדרי המיון ללא סימפטומים רפואיים.
מה ניתן לעשות על מנת לצמצם את התקפי החרדה? כמות החרדות יורדת כאשר הלב והגוף מתחזקים והזיכרון הטראומתי מתעמם, אבל זה יכול לקחת שנתיים או יותר. מה ניתן לעשות עד אז? קודם כל להחזיר את השליטה אלי, לא לתת לחרדה לנהל אותי. ללמוד אותה. לעקוב אחריה, לבחון מתי היא מתחילה ומה גורם לה להיעלם. להכין תכנית פעולה אישית כיצד להתמודד איתה. איך עושים זאת? מתחילים בלהעז לדבר על החרדות, מוציאים אותן מהארון ומתבוננים בהן. מטכסים עצה מה לעשות בפעם הבאה שהחרדה מתקיפה אותי. ואז, בפעם הבאה שהיא מגיעה מברכים אותה כמו שמברכים אורח מוכר שנכנס לביתי ומבררים את רצונו.
ואם תרצו שנעשה זאת ביחד, אני כאן בקיבוץ יחיעם.
